אלבום סולו די ייחודי של Lee Hazlewood - אייקון הקאנטרי / פופ משנת 1967—תקופה שבה הוא כבר היה מוכר בעיקר בזכות שיתופי הפעולה עם Nancy Sinatra (כמו “These Boots Are Made for Walkin’”).
אם חלק מהעבודות שלו עם ננסי סינטרה היו פופיות ונגישות יותר, כאן הוא הולך גם על סאונד הרבה יותר אפל, יבש ומינימליסטי.
זה אחד האלבומים הכי “מחוספסים” והכי אישיים שלו. האלבום מחולק לשני חצאים בעלי אופי שונה: החצי הראשון כולל "שירי סיפור" דרמטיים בהם הייזלווד כמעט “מדבר” את השירים, עם קול הבס העמוק והמאוד מזוהה שלו, בעוד החצי השני קליל ומשעשע יותר.
שילוב של רוק, פופ, פולק storytelling וקאנטרי, עם תזמורים קלאסיים, עיבודים עשירים שמעניקים לאלבום אווירה מערבונית/קולנועית וסאונד מלוטש.
 האלבום הזה ממחיש היטב מדוע הייזלווד נתפס כדמות פולחן: במקום להתאים את עצמו לזרם המרכזי, הוא יצר סגנון אישי מובהק - דבר שהשפיע בהמשך על יוצרים מאוחרים יותר מעולמות האינדי.