מלהקות הרוק והרית'ם אנד בלוז הטובות והמשפיעות בכל הזמנים, ומהלהקות החשובות של הפלישה הבריטית, תנועת המוד של אמצע הסיקסטיז ורוק שנות השבעים. The Who היו ידועים ברוח הנעורים שלהם, במרדנות, בחוצפה ובשבירת המוסכמות. הם שברו את מבני הרוק הרגילים עם האקורדים הזועמים של פיט טאונסנד, הבס ההיפר אקטיבי והזריז של ג'ון אנטווינסטל, התיפוף הנמרץ והזועם של קית' מון, והשירה העוצמתית של הסולן האגדי רוג'ר דלטרי.

הלהיט הראשון והמצליח ביותר של הלהקה היה My Generation שנכלל באלבום הבכורה שלהם (1965) העונה על אותו שם. השיר נכתב בידי גיטריסט ומנהיג הלהקה - פיט טאונסנד, כמחווה לבני המודים (Mods) שהיו צעירים בריטים טרנדיים ולעתים קרובות מרדנים, והוא בטא תחושות שהמבוגרים לא יכלו להבין. רוג'ר דלטרי הגיש אותו בהתרסה כשהוא מגלם בשירתו דמות של נער מתוסכל ומגמגם. השיר נכנס לפנתיאון הרוקנ'רול ונבחר לשיר ה-11 מתוך 500 הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון.

בין השאר הלהקה זכתה להכרה בתור זו שהמציאה את המושג 'אופרת רוק' , אלבומם השני (A Quick One (1966 - מיני אופרת רוק הניח את הבסיס לאופרות הרוק שיגיעו בהמשך.

בשנת 1967 הוציאו את אלבומם השלישי The Who Sell Out, אחד מאלבומי הקונספט הראשונים - אלבום פסיכדלי מתובל בהומור ובאירוניה ששם ללעג את התרבות הפופולארית ואת עולם הפרסומות.

ב- 1969 יצא Tommy - אופרת הרוק הראשונה בהיסטוריה, במרכז העלילה שלה היה נער חירש, אילם ועיוור (כתוצאה מפוסט-טראומה) שמתגלה ככישרון עולה במשחק הפינבול והופך למנהיג המונים, אך במהרה מוצא את עצמו נבגד בידי מעריציו. בעקבות Tommy יצאו אלבומים כמו The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars של דייוויד בואי, והאלבומים The Dark Side of the Moon ,‏ Animals ובמיוחד האלבום The Wall של פינק פלויד.

בשנת 1973 שיחררו אופרת רוק חדשה בשם Quadrophenia האופרה מספרת על בחור צעיר בשם ג'ימי הלוקה בתסמונת שגורמת לאישיות שלו לפתח ארבעה כיוונים: הקשוח, הרומנטיקן, הצבוע והמטורף, וחיפושיו אחר ערך וחשיבות עצמית (מי אמר רדיו בלה בלה?!)

חברי הלהקה היו חיות במה מטבעם: דלטרי הסולן, היה מאוד דינמי בתפקידו, והיה ידוע בהשלכת המיקרופון שלו לכל עבר, טאונסנד התפרסם בסגנון הנגינה האגרסיבי שלו עם הנפות היד הפורטת כמו טחנת רוח (טאונסנד טען שהוא קיבל השראה לכך מהגיטריסט קית' ריצ'רדס מלהקת הרולינג סטונס, כאשר צפה בו בהופעה מסובב את זרועותיו כדי להתמתח). טאונסנד הוא הראשון שיוחס לו טקס ה"גיטאר-סמאשינג" (ניפוץ-הגיטרה). פולחן זה החל במקריות כאשר באחת מההופעות הראשונות של הלהקה, חווה טאונסנד התמוטטות עצבים וכתוצאה מכך החל להטיח את הגיטרה ברצפה ולדחוף אותה לתוך מגבר. תגובת הקהל לכך הייתה היסטרית מרוב התלהבות וטאונסנד המשיך עם הפולחן הזה. קית' מון שסיגל לעצמו דימוי של מטורף, נהג לחבוט בתופיו בעוצמה רבה. (Animal מהחבובות נוצרה בהשראת מון). בין כל המהומה שיצרו השלושה, אנטוויסל נהג לעמוד בשקט, לעיתים לאורך כל הופעה, ונראה משועמם כביכול מכל הרעש בעוד ניגן על הבס באופן מורכב עוצמתי וחדשני. במהלך השנים המוקדמות, המי התפרסמו בעיקר בניפוץ כלי הנגינה שלהם בסוף ההופעות, ולרוב זרקו את השברים הנותרים לקהל. בוודסטוק הם נתנו הופעה מרטיטה ובלתי נשכחת, שהתחילה בחושך ובמהלכה זרחה השמש. אנטוויסל אמר פעם בהתפעמות על הזריחה במופע שלהם “God was our lighting man.” האגדה מספרת שהסטונס גנזו במשך 20 שנה את הופעתם המעולה Rock 'n Roll Circus כיוון ש-The Who פשוט השאירו להם אבק. גם אם זה לא נכון, זה בהחלט נשמע הגיוני, בהתבסס על הביצועים האינטנסיביים וההופעות הססגוניות ומלאות האגרסיות שאין שני להן, ולמעשה נתנו את הטון לסצנת הפאנק שהתרחשה כמה שנים מאוחר יותר.

כדברי השיר שנכתב ע"י טאונסנד, שיחד עם My Generation הפך להמנון תת תרבות המוד,

אין ספק ש - The Kids Are Alright.