האלבום Presence שיצא ב- 1976 נכתב והוקלט בחודשים האחרונים של 1975, בתקופה קשה בהסטוריה של Led Zeppelin בה נלחמו על הישרדותם. הזמר רוברט פלאנט התאושש מפציעות קשות שספג מוקדם יותר באותה שנה בתאונת דרכים. ג'ימי פייג' לקח פיקוד על הלהקה וסימן שינוי בצליל של הלהקה לכיוון ג'אמים מבוססי גיטרה חשמלית ללא קלידים ועם מעט מאוד גיטרות אקוסטיות, תוך סטייה מהבלדות האקוסטיות והעיבודים המורכבים שהופיעו באלבומיהם הקודמים.
זהו אחד מהאלבומים הפחות מוערכים בהשוואה לעבודות אחרות של הלהקה, אולי בגלל שתמיד עמד בצילו של האלבום שקדם לו Physical Graffiti - האלבום המצויין והשאפתני ביותר של זפלין. 
ובכל זאת, במבט רטרוספקטיבי זכה האלבום להערכה ולכבוד הראוי לו בשל דינמיקת הרוק הכבד והפשטות שלו. אמנם לא אחת מהקלאסיקות של זפלין אבל אל תדלגו עליו, לא תצטערו.

האלבום נפתח עם בעיטה לפנים בשיר  "Achilles Last Stand"  - שיר נדודים שנמשך מעל 10 דקות עם גיטרות רפיטטביות של ג'ימי פייג , קו בס עוצמתי, והתופים של בונהם שדוחפים קדימה מבלי לנשום. משם גולש האלבום ל- "For Your Life" שממשיך בקו הכבד, אבל יותר מלוכלך.  פייג' שולף ריף אחרי ריף – בלי קלידים, בלי קישוטים. גיטרה, תופים, והנשמה הלוחצת. השיר עוסק בפיתויים, ובסצינת הסמים של לוס אנג'לס.
בין לבין משתלבים באלבום שירים גרובים פרועים עם קצב קופצני וטוויסט בלוזי (Royal Orleans, Candy Store Rock ,Hots on for Nowhe) שלפעמים מרגישים מעט רופפים, אבל.. ממש בלב האלבום מגיע השיר "Nobody's Fault but Mine"  המבוסס על שיר בלוז גוספל עתיק (של בליינד ווילי ג'ונסון), עם ביצוע שלא משאיר אוויר. זה אחד השירים באלבום שמרגיש ממש כמו לד זפלין קלאסיים. הכל יושב על גרוב בלוזי כבד עם תופים סוחפים וריף אייקוני מפוצץ.  בשיר נוצר דיאלוג מתוח וכנה בין פלאנט ללהקה, בין חרטה לעוצמה, מרגיש כמו עימות מוזיקלי פנימי. פלאנט שר מתוך כאב פנימי ווידוי אישי כאשר הוא מתמודד עם אשמה והלקאה עצמית. הקול שלו נע בין שליטה לסדק, בין עוצמה לחנק – כמו מישהו שמנסה לשכנע גם את עצמו,  ומולו הלהקה שומרת על אש גבוהה, לא מרחמת עליו.  פייג' עם ריף מחזורי, אובססיבי לא משחרר, כמו מישהו שמזכיר לו שוב ושוב את אותה טעות.  בונהם גם הוא כדרכו לא מגיב בעדינות, אלא דוחף קדימה, כאילו אומר לו "תתמודד".  
השיר החותם את האלבום Tea for One הוא אחד משירי הבלוז הכי טובים של  שנות השבעים. כמעט 9 דקות של בלוז איטי עם סולו גיטרה ארוך, נמתח ומלא כאב, מזכיר במבנה את "Since I’ve Been Loving You", אבל הרבה יותר מאופק.