אם צריך לבחור רגע אחד שמהווה עבור דיוויד בואי את הגשר בין התקופה האמריקאית-נרקומנית של לוס אנג'לס לבין התקופה הברלינאית שתגיע מייד אחר כך, זה באלבומו העשירי  Station To Station שיצא ב-1976מדובר באלבום ארט-רוק אוונגרדי הנחשב לאחת מיצירותיו המשמעותיות של בואי, שילוב ייחודי של פאנק (Funk), פרוטו פאנק, סול (מה שבואי כינה כ"פלסטיק סול"), ומוזיקה גרמנית נסיונית (Krautrock עם השפעות של Neu ! ו- Kraftwerk).האלבום נפתח עם שיר הנושא האפי של מעל 10 דקות (שיר האולפן הארוך ביותר בקריירה של בואי ) הבנוי כסוויטה מרובת חלקים שמתחילה בצליל מתמשך של רכבת דוהרת (אפקט שנוצר בסינתיסייזר), עובר למקצב מרש איטי ואז משתנה בחדות לרוק-דיסקו קצבי ואנרגטי בחציו השני.
משם גולש האלבום ל- Golden Years -הלהיט הגדול מהאלבום, שילוב של דיסקו ופאנק, ומסתיים ב- Wild Is the Wind - : גרסת כיסוי מרגשת לשיר שביצעה נינה סימון, המציגה את יכולותיו הווקאליות של בואי בשיאן.