האלבום Rock Bottom שיצא לאור ב-1974 נוצר בנקודת שינוי מאוד גדולה בחייו של רוברט וויאט לאחר שנפל / קפץ שיכור מהקומה החמישית במהלך מסיבה (של החבר'ה של גונג וכאלה..), שבר את עמוד השדרה ומאז משותק בפלג גופו התחתון ומרותק לכיסא גלגלים.מאז אותה תאונה חמורה משנה רוברט וויאט את המסלול של הרוק והג'אז ויוצר קלאסיקת רוק אומנותית אמיתית.
אף פעם לא התחברתי במיוחד למונח ארט-רוק (עם רוק מתקדם אני עוד איכשהו יכול לחיות) אבל Rock Bottom הוא באמת דוגמא מובהקת ולא שגרתית ליצירת מופת אינטלקטואלית מונומנטלית ושאפתנית, הישג גדול לרוק האומנותי.   
רק לעיתים רחוקות הרוק הבריטי הצליח להעביר עוצמת רגש כ"כ דחוסה סדוקה ועדינה במקביל כמו באלבום האישי והאינטימי הזה.
רוברט וויאט, במקור מתופף וזמר בעל יכולת ווקאלית יוצאת דופן (Soft Machine, Matching Mole),  התגלה כרב נגן כשניגן כמעט על כל הכלים (כן, לא רק מתי כספי יכול), מייק אולדפילד על הגיטרה , ניק מייסון (מתופף הפינק פלויד) על ההפקה המוזיקלית.האלבום Rock Bottom מופיע בקביעות בכל רשימת 100 האלבומים הגדולים, קשה למצוא רשימה שהאלבום הזה נפקד ממנה.וויאט המשיך להוציא מאז ועד היום אלבומים נפלאים ואפילו אפשר להגיד שRock Bottom  לא תמיד מאפיל על כולם, מי היה מאמין שיש איזשהו סיכוי שהאלבומים הבאים יצליחו לשחזר את ההצלחה (האומנותית!) שלו.
אחד האלבומים שאני אישית הכי אוהב זה Old Rottenhat שיצא ב-1985. אלבום קטן (די אנדר-רייטד) המשלב מנגינות מתוקות עם פוליטיקה נושכת. שירי פופ מלוטשים המונעים ע"י מקלדת סינת'י מינימליסטית , מכונות תופים וכלי נגינה מגוונים (בינהם עוגב) שמלווים את קולו שמעולם לא נשמע יפה ושברירי כמו באלבום הזה.  לפעמים זה לוקח זמן להבין ולאהוב את רוברט וייאט, הוא לא קל לעיכול, אבל זה גדל עליך ממש כמו טעם נרכש, וכשהוא כבר נרכש הוא טעים מאין כמותו.  מי שלא טעם מפסיד, מומלץ בחום.