האלבום London Calling יצא כשנתיים לאחר אלבום הבכורה המהפכני והשנוי במחלוקת של הסקס פיסטולס.
הקלאש עידנו את הרעש שעוררו קודמיהם ולמעשה הצילו את הפאנק מסכנת ההכחדה שנשקפה לו. הם פתחו לו כיוון חדש ולא צפוי בכך שהתעלו על תנועת הפאנק והרחיבו את היקף הפעילות שלהם.
האלבום המחיש עד כמה עמוקה היתה תנועת הפאנק-רוק של שנות ה-70, וניכס את אסתטיקת הפאנק למיתולוגיה של הרוקנרול, תוך שהוא משלב (לצד הפאנק-רוק סטנדרטי) קשת רחבה של זרמים והשפעות מוזיקליות כמו רגאיי, סקא, רוקבילי, R&B, פופ, לאונג' וג'אז.   מקצבי רגאיי והסקא שאימצו הקלאש הגיעו לשיאם כשנה מאוחר יותר באלבומם Sandanista.
כשאר להקות הפאנק התאפיינו הקלאש בצליל המרדני (מבלי להעליב את המלכה) ותוך עיסוק בנושאים פוליטיים וחברתיים ניסו לתקן ולשנות במילותיו המחאתיות של מנהיג הלהקה ג'ו סטרמר.
שיר הנושא 'London Calling' מתאר את לונדון בזמן התקפה גרעינית. כיום ברור יותר מתמיד כי דיברו אל הקירות.
עטיפת האלבום היא הומאז' לעטיפת אלבומו הראשון של אלביס פרסלי, "Elvis Presley". בצילום העטיפה מצולם פול סימונון מטיח את גיטרת הבס שלו בבמת אולם פאלאדיום בניו יורק בהופעה בספטמבר 1979.  
האלבום נחשב על ידי רבים כפסגת היצירה של הלהקה וכאחד מאלבומי הרוק הטובים ביותר בהיסטוריה של הרוק. מגזין הרולינג סטון בחר בסוף שנת 1989 באלבום  כטוב ביותר של שנות השמונים.  בנוסף, מדורג האלבום במקום השמיני ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של המגזין.