יש פסקולים שמלווים סדרה, ויש פסקולים שהם עולם שלם בפני עצמם. הפסקול של Twin Peaks הוא לגמרי מהסוג השני, ואחד הפסקולים המשפיעים והאייקוניים ביותר בתולדות הטלוויזיה.

אנג'לו בדלמנטי, בשיתוף פעולה מופלא עם דיוויד לינץ', יצר כאן קסם מוזיקלי שקשה להגדיר במילים: ג'אז אפל , אמביינט, דרים פופ, מוזיקת לאונג' מהפנטת וסינתיסייזרים, שמתחברים יחד לאווירה מסתורית, חלומית ומאיימת בו-זמנית, התואמת לחלוטין את עולמו הסוריאליסטי של לינץ'.  
המוזיקה נעה כל הזמן בין יופי מלנכולי לאיום אפל, בדיוק כמו העיירה טווין פיקס עצמה. חזות פסטורלית שמסתירה מתחת לפני השטח משהו מטריד ועולם שלם של סודות. המוזיקה משקפת בצורה מושלמת את הדואליות של העיירה: תמימות פסטורלית לצד איום אפל ומצמרר.

האלבום נפתח ב-Twin Peaks Theme, הקטע האייקוני והבלתי נשכח שהוא בקלות הרצועה המזוהה ביותר באלבום ואחד המזוהים בתולדות הטלוויזיה. ואי אפשר בלי ג'ולי קרוז, שקולה המלאכי והמרחף, במיוחד ב-Twin Peaks Theme (Falling), עם הפסנתר החשמלי והמיתרים הסינתטיים, הפך לחלק בלתי נפרד מהקסם. כמעט תחושה של שוגייז, אבל לגמרי ביקום של לינץ'.

טווין פיקס היא אחת מסדרות הטלוויזיה הגדולות שנוצרו אי פעם, והפסקול הוא ללא ספק אחד המרכיבים שהופכים אותה למה שהיא. כשאני מקשיב לאלבום הזה אני מקבל בדיוק את אותה תחושה מיוחדת שאני מקבל כשאני צופה בסדרה,כזו שגם הרבה אחרי שהסדרה נגמרת, ממשיך לזחול מתחת לעור.
אבל היופי הוא שגם בלי לראות דקה מהסדרה, מדובר ביצירה מוזיקלית עצמאית, על-זמנית, שלא שייכת באמת לשום זמן או מקום.