אלבום האולפן השמיני של לד זפלין "In Through the Out Door", לעתים קרובות אינו מוערך מספיק. למרות שהוא לא נהדר כמו ששת האלבומים הראשונים שלהם, יש בו הרבה רגעים נפלאים, והוא זכה להצלחה מסחרית אדירה.
הוא שונה מאלבומים אחרים שהם הוציאו, יש בו סאונד קליל ופופי הרבה יותר מכל אלבום אחר שהלהקה הקליטה אי פעם, דבר שנבע בעיקר ממתחים פנימיים בתוך הלהקה ומהדגש על עבודת הקלידים של ג'ון פול ג'ונס.
בניגוד לאלבומים קודמים של לד זפלין, In Through the Out Door נשלט מוזיקלית על ידי ג'ון פול ג'ונס ורוברט פלאנט בין היתר משום שג'ימי פייג' וג'ון בונהם נעדרו לעתים קרובות מפגישות והקלטות עקב התמכרות להרואין ושימוש לרעה באלכוהול.  זה היה האלבום האחרון של הלהקה לפני מותו של המתופף ג'ון בונהם בספטמבר 1980 ופירוקם שלושה חודשים לאחר מכן. השיר הפותח את האלבום "In the Evening"  מתחיל באפקט גיטרה תעשייתי עמום מהדהד של ג'ימי פייג'  שמושך פנימה ואז..מתפוצץ לתוך ריף גיטרה כבד עם התופים הכבדים של בונהם והקלידים של ג'ונס שמלווים את כל השיר ומייצרים אווירה מסתורית.  זה  הקטע הכי רוקיסטי באלבום שמבשר שזפלין עדיין יודעת להרעיד קירות ואולי הרגע האחרון שבו לד זפלין נשמעת כמו עצמה: רועשת, סוחפת, מנסה לשרוד.
השיר "Fool In The Rain" נפתח עם פסנתר ותופים בקצב חצי רוקנרול, ואז – ברייק מפתיע לכיוון סמבה ברזילאית (!), עם תופים לטיניים ושופרות. השיר ה'כייפי' האחרון של זפלין. 
משם גולש האלבום ל - "Hot Dog", שיר רוקבילי קופצני להפליא עם פסנתר מהיר וסולו גיטרה שנשמע יותר כמו מחווה לגיטריסטים של שנות ה־50 (אלביס או ג'רי לי לואיס) מאשר זפלין. שיר שמציג צד אחר של הלהקה, משוחרר וקליל.    ואז מגיע "Carouselambra" הארוך והמסקרן שאורכו מעל 10 דקות. שיר של ג’ון פול ג’ונס  כשהסינתיסייזרים מובילים את כל השיר, כאשר הגיטרה של ג'ימי פייג ' משחקת תפקיד משנה בלבד. עוד יצירה שמרחיבה את גבולות הסאונד של הלהקה לכיוון פחות צפוי.
מתוך הבלבול הזה צומחת הבלדה "All My Love" , שיר זכרון אישי שנכתב ע"י רוברט פלאנט כמעיין מכתב פרידה שהוקדש לבנו המנוח (רוברט פלאנט סבל טרגדיה אישית נוספת כאשר בנו נפטר בגיל 5).  אחד השירים הטובים והמצליחים ביותר באלבום .  
השיר "I'm Gonna Crawl" חותם לא רק את האלבום In Through the Out Door  אלא גם בדיעבד – את הקריירה של לד זפלין כלהקה פעילה, לפני מותו של ג’ון בונהם. מרגיש כמו פרידה חרישית מהלהקה. רוברט פלאנט שר על אהבה שאינה חוזרת אליו, על תשוקה חד-צדדית שמתפרקת מבפנים. השירה שלו שבירה,כנועה, פגיעה, כמעט תיאטרלית – כאילו הוא שר לאור אחרון, כאשר ג'ימי פייג' מלווה אותו בגיטרה עדינה שמטפטפת געגוע.  זהו שיר בלוז איטי עם עיבוד ששואב השראה מבלדות נשמה של אמצע שנות ה־60 – כמו אוטיס רדינג או וילסון פיקט – עם הרבה רגש, איפוק, וחושך ברקע.