האלבום Earthling יצא ב-1997 בדיוק כשהדראם נ' בייס (הידוע גם כג'אנגל) והאינדסטריאל ביעבעו חזק ושלטו במוזיקה המודרנית של אותה תקופה.
מדובר באלבום מאוד שנוי במחלוקת. כשיצא האלבום הוא התקבל אצלי ברגשות מעורבים, בהתחלה הטלתי ספק בכך שפתאום קם אדם, כוכב רוק בן 50 בשלב מאוחר של הקריירה שלו ומחליט לחקור סגנון חדש, מרגיש כמו שינוי מאולץ. בזמן שרוב בני דורו נאחזים ברוק הקלאסי ולעיתים מגיעים למקומות פתאטיים ומגוחחים, בואי לוקח סיכונים ונשאר רלוונטי.
בשלב הבא של ההאזנה ניסיתי להתעלם מהעובדה שזה תקליט של בואי ופשוט להנות מתקליט דראם נ' בייס טוב, אבל אז זה מכה בך ואתה פתאום מבין שזה לגמרי אלבום של בואי עם האיכות הייחודית שלו ועם כל היצירתיות שהוא מסוגל לה בסאונד חדש, ומראה לכולם ולכולן מאיפה משתין הדראם אנד בייס.
דיוויד בואי, זיקית מוזיקלית ידועה, ,תמיד השכיל לדבוק בטרנדים של התקופה, ולהמציא את עצמו כל פעם מחדש (כל זמן שלא הכתיב הוא בעצמו את הזרם). אף אמן אחר במוזיקת רוק לא המציא את עצמו מחדש פעמים רבות כ"כ כמו בואי ומדהים לראות איך הוא שולט בכל ז'אנר שהוא מתנסה בו.
זהו ללא ספק האלבום הכי טוב של בואי מאז Lets Dance שיצא ב-1983, בואי חוזר במלוא העוצמה ומכה את הנייטיז בכל הכוח.
האלבום נפתח בשיר 'Little Wonder' המעולה עם סאונדים תעשייתיים שמתפוצצים לך בראש, משם גולש לעוד כמה שירים חזקים כמו 'Dead Man Walking', ' ו-'I'm Afraid Of Americans' (אותו הפיק סולן להקת ניין אינץ' ניילז טרנט רזנור).
אלבום קטלני שצריך ללמוד איך להאזין לו.