בשמונה באוקטובר הייתי אמור להיכנס להקלטות לאלבום חדש. שירים חדשים.
בשבעה באוקטובר זה קיבל ביטול חזק.
ביום חמישי של אותו השבוע הראשון של המלחמה, עליתי לשידור לייב בפייסבוק מהבית, זה היה חלק מאותה תנועה ישראלית מתפרצת להוסיף חיים, אומץ, נחמה, התנדבות וערבות הדדית.
לשיר לאנשים ולאסוף מתוכי דיבורים שעושים איזה סדר פנימי בכאוס הכללי. לתת מעצמי מה שיש לתת. במשך תשעה שבועות עשיתי את זה בכל יום חמישי. בכל מפגש כזה הכנתי קאבר או שניים של שירים ישראלים שגדלתי עליהם.
משהו בישראליות שלי מבקש את עצמו. והשירים האלה נותנים לי הקשר ומקום ושייכות, אני זקוק לזה עכשיו מאד. כולנו זקוקים לזה עכשיו. הבקשה שלי להנציח את הביצועים האלה היא
לא רק כדי לקשור את עצמי ולהתפייס עם שיריי נעוריי, אלא, ואולי בעיקר, כדי לזכור דרכם איך אפשר לצמוח מתוך אסון, איך בעת כזו צריך ואפשר להטות את החיים אל הטוב, אל הנחמה ואל המנגינה.
