ב-1971 יצא לאור Ram - אלבום הסולו השני של מקרטני שלא זכה לקבלת פנים חיובית במיוחד כשיצא (בלשון המעטה), וכיום במבט לאחור כבר מבינים את גדולתו. האלבום נפתח עם Too many people - מתקפה ישירה על ג'ון לנון, משם גולש האלבום לכל מיני שירים שונים סגנונית שהקשר ביניהם מרגיש מקרי לחלוטין לפעמים: Ram On - בלדת יוקלילי חולמנית , Uncle Albert/Admiral Halsey - אוסף של שלושה קטעים מלודיים נפרדים שמתמזגים יחד בצורה פנטסטית - מבריק ומטופש בו זמנית (מטופש לא ברמות של אובלדי-אובלדה), The Back Seat of my Car - בלדה אלגנטית מורכבת המשתנה ללא הרף , Dear Boy - שמתהדר בהרמוניות ביץ' בויז, Eat at Home בהשראת באדי הולי, גיבור ילדותו. השיר Another Day הביטל'סי היא אחת היציאות הטובות שלא נכללו באלבום ונכנסו כרצועת בונוס.
זו הפעם הראשונה שלינדה מקרטני קיבלה באופן רשמי קרדיט כיוצרת וכבעלת הזכויות על האלבום לצד פול. אולי זו התשובה לג'ון ויוקו(?!).
יש הרבה לינדה באלבום והיא הרבה יותר טובה מיוקו, במיוחד בולטת שירת הליווי הנהדרת שלה ב- Long Haired Lady .
הסגנון הביתי של RAM בשילוב האלמנטים של פולק, פופ, פרוגרסיב ועוד השפיעו מאוד על האינדי - ז'אנר שישלוט בעשורים הבאים.
זהו ללא ספק אחד מהאלבומים הכי טובים שעשה פול מקרטני לאחר פירוק הביטלס' (לצד Band on the run). מקרטני במיטבו, משוחרר, בטוח בעצמו, מלודי, נינוח, ולפעמים אפילו מטופש (אבל בקטע טוב), מלודיות פופ פשוטות ומסחריות לצד מורכבות מוזיקלית, שילוב שרק מקרטני יודע לעשות בצורה מיטבית כ"כ. מקרטני של אחרי הביטל'ס כבר לא חייב כלום לאף אחד, הוא לא חייב להתחשב ברצונות וברגשות של השותפים שלו (פרט לשותפתו לחיים). כשחושבים על הלהקה ממנה הוא בא, על הכוח שנשא שמו, ועל האגו בגודל של בריטניה כולה, הוא יכול היה לדרוש כל דבר ולקבל את זה. במקום זאת הוא החליט לעשות מוזיקת פופ קלילה, ועשה זאת היטב.