הצמד האוסטרלי Dead Can Dance תמיד בחן את הצמתים בין ז'אנרים מוזיקליים, תרבויות מודרניות ופרימיטיביות כאחד, מוזיקה עממית ומוזיקה עכשווית, והכל בגישה אלטרנטיבית גוטית ובאווירת דארק-ווייב.
קולה המלאכי והמכשף וסגנון השירה הייחודי של הזמרת ליסה ג'רארד, כמו גם מערך כלי הנגינה העממיים שצבר ברנדון פרי במהלך השנים הם חלק מהכוח היצירתי שלהם.
מהבחינה הזאת האלבום האחרון אינו שונה משום אלבום אחר של הצמד אלא שהפעם הם עושים הרבה כבוד לדיוניסוס - אל היין והחקלאות, התענוגות והפריון, השכרות והאקסטזה מהמיתולגיה היוונית , על שמו גם קרוי האלבום.
כפי שנשמע לעתים קרובות באלבומים קודמים פרי שואב השראה מרחבי העולם והכלים שמשתמש כאן מקורם כמעט בכל פינה בעולם החל מהפיוונה (חליל קרן קורסיקאי) ועד הגאדולקה (כלי קשת בולגרי), ומייצר קולאז' קסום של כלי נגינה עממיים וייחודיים במיוחד כלי הקשה, הנרקמים יחד עם הקלטות שטח מגדירות מקום (אדוות גלים, ציוצי ציפורים, נגיעות סאונד של יערות ואיזורים הרריים).
השירה של ג'רארד ,אמנם נוכחת פחות באלבום הזה, אך גם היא חורגת מגבולות גיאוגרפיים ופורצת את גבולות השפה.
דיוניסוס הוא מעיין פסקול לא רשמי הממזג מוזיקה סביבתית עם טירוף פולחני, אקסטזה דתית ומינית, מזמורים קדמוניים וטקסים מסורתיים עתיקים